תערוכת היחיד הראשונה לאמנית דנה זלצמן. זלצמן (ילידת 82) היא ציירת פיגורטיבית שהשכלתה האמנותית אינה על דרך המלך של האמנות הישראלית. היא למדה במקביל בחוג לאמנות במכללת תל- חי  וציור פיגורטיבי אצל אמיר ניר, השתלמה בנורבגיה אצל הצייר אוד נרדרום ((Odd Nerdrum, המצייר בהשפעה של רמברנדט וקאראווג'ו , ולמדה בThe Florence Academy of Art, בית ספר במסורת האקדמיות הצרפתיות של המאה ה-19 הפועל בפירנצה. זלצמן מפתחת אפוא את סגנונה על סמך הכרות עם תולדות האמנות וזרמים עכשוויים. בציוריה אזורים  שקופים, כמעט רפרוף מכחול על הקנווס באיכות ערפילית, לצד קונקרטיות פריכה של אובייקטים שנדמה שניתן למשש אותם ולחוש קור מתכת או חספוס של עלה. היא חוקרת את המגבלות והכזבים של שיקוף מציאויות. יכולתה ליצור אשליית אובייקט מעוררת התפעלות אך מטרת פעולתה אינה , "להניף ראי אל מול הטבע." (שייקספיר)  זלצמן יוצרת אזור דמדומים של מציאות וכמעט היעלמותה, כמו מפצירה בצופים בציורי המאזניים שלה ,לשקול את הפגיע, החולף, מול המתכת, להתמוגג מיופי ארצי, ולהשתהות לפני גזר הדין. האמנית מנציחה רסיסים של זמן, שברירים בהם המודעות לחולף מתחדדת כמעט לכדי חרדה. לפרטי פרטים היא מציירת מאזניים בהם נשקלים למרבה האבסורד נוצות, פרחי סביון, או שקית נייר, כאשר על הכף השנייה משקולות מתכת. ציורי המאזניים של זלצמן, כמו מרבית ציוריה, נעדרים חגיגיות אך יש בהם הוד ויראה. נוצות לבנות, לחלוטין לא אקזוטיות, או פרחי סביון שצומחים בר ונשיפה מפזרת את זרעיהם לכל עבר, ממלאים קערות מאזניים בוהקות. הם נשקלים מול משקולות ברזל, כאילו מתגרים בהם בצרוף של תקווה תמימות וייאוש, שדומה שעולה מהעבודות היפות - כואבות, מודעות לעצמן עד לשדן, שמציגה זלצמן. אוצר: ירון הרמתי / טקסט: דר׳ סמדר שפי. גלריה זימאק לאמנות עכשווית.רח’ ה’ באייר 68 תל אביב.